קורסים בסחר בינלאומי, עמילות מכס ושילוח בינלאומי
קורסים בסחר בינלאומי ומסחר אלקטרוניסדנאות וימי עיון בסחר בינלאומי ומסחר אלקטרוניאירועים בסחר בינלאומי ומסחר אלקטרונילמה ללמוד אצלנו סחר בינלאומי, עמילות מכס ושילוח בינלאומי?מרצי המכללה בתחום סחר בינלאומי ומסחר אלקטרוניבוגרינו ממליצים על קורסי סחר בינלאומי ומסחר אלקטרוניתמונות מקורסים והשתלמויות בסחר בינלאומיסרטונים על קורסי סחר בינלאומי ומסחר אלקטרונימאמרים בנושא סחר בינלאומי ומסחר אלקטרוניספרות בסחר בינלאומי ומסחר אלקטרונימשרות בסחר בינלאומי ומסחר אלקטרוניפורום סחר חוץלאיזה קורס אתה מתאים?נדחתה בקשה לביטול צו עיקול שהוצא על אניה בגין חוב לספק דלק / עו"ד אביגדור דורות
לאחרונה דחה בית המשפט לימאות בחיפה בקשה לביטול צו שהוצא למעצר אוניה עקב תביעה לתשלום חוב כספי בגין אספקת דלק (ת"ח 42908-03-11 Jupiter Shipping and Trading Ltd נ' Tara Kaptanoglu). בית המשפט קבע כי לאור הרציונל העומד מאחורי הדין המאפשר הוצאת צו מעצר לאוניה בשל חוב, אין לבטל את הצו ואין לדרוש מהתובעת ערובה להבטחת נזקי הנתבעת.
העובדות:
התובעת הינה חברה זרה העוסקת, בין היתר, באספקת דלק וטובין לאוניות. לטענת התובעת, הנתבעת – אוניה בשם Tara Kaptanoglu קיבלה ממנה אספקת דלק אך לא שילמה תמורתה. על כן, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לימאות בחיפה, וזאת לאחר כניסת האוניה לנמל אשדוד. התביעה שהוגשה היא "תביעת חפצא" – המאפשרת הגשת תביעה כנגד חפץ, אף בהיעדרו של הנתבע, אשר התבססה על חוק האדמירלות משנת 1861. עוד טענה התובעת כי על פי חוק הספנות (כלי שיט) משנת 1961 היא זכאית להפעלת שעבוד ימי על האוניה, וביקשה מבית המשפט צו למעצר האוניה עד לפירעון החוב או הפקדת ערובה לתשלומו. בית המשפט נעתר לבקשת התובעת והוציא צו מעצר לאוניה כאמור.
האוניה הנתבעת התייצבה (באמצעות בעליה) בפני בית המשפט לימאות וביקשה את ביטול צו המעצר, על אף שלא הכחישה את קבלת אספקת הדלק מהתובעת ואת התחייבותה לשלם בעדה. טענות הנתבעת היו רבות: ראשית טענה כי החוב בגין חשבוניות הספק נשוא התביעה נפרע; שנית, טענה כי בינה לבין התובעת מתנהלת מערכת חשבונות הפועלת באופן של "עובר ושב", וכי חוק האדמירלות אינו חל על יתרת חוב כזו; שלישית, טענה הנתבעת כי מקום בו עילת התביעה היא הסכם שנוצר מול בעלי האוניה (ולא מול קברניטה) לא קמה זכות לשעבוד ימי; רביעית, נטען כי הדין החל על העניין נשוא התביעה הוא הדין התורכי, ולפיו לא מוקנית לתובעת עילת מעצר. חמישית, טענה הנתבעת כי מי שביצע את הספקת הדלק בפועל היה ספק מקומי, ורק לו עשויה לקום עילת מעצר שכן זו מוקנית רק למי שסיפק את הדלק בפועל. בנוסף לכל האמור לעיל טענה הנתבעת גם טענות טכניות שונות כגון פגמים בייפוי הכוח ובסמכות ייצוג התובעת. הנתבעת טענה כי מעצר האוניה עשוי לגרום לה נזקים כלכליים שונים ועל כן אם בית המשפט יותיר על כנו את צו המעצר יש לדרוש מהתובעת הפקדת ערובות לכיסוי נזקי הנתבעת.
התובעת אישרה כי אכן התקבלו אצלה תשלומים מהנתבעת, אך טענה כי הללו כיסו חובות ישנים של הנתבעת, ואילו החוב הנתבע הינו חוב שטרם נפרע.
פסק דינו של בית המשפט
בית המשפט דחה את הבקשה לביטול צו המעצר. כיוון שאף אחד מן הצדדים לא הביא ראיות לעניין הדין החל על החוזה, לצורך הדיון בבקשה לביטול צו המעצר דן השופט בעניין על פי הדין הישראלי. בית המשפט קבע כי אם רצו בעלי האוניה לשייך תשלום כלשהו לחוב מסוים, היה עליהם להודיע על כך לתובעת. משלא עשו זאת, אין בידם לטעון כי החוב בגינו תובעת התובעת הוא זה ששולם ולא אחר, וההנחה היא שהתשלומים כיסו חובות עבר, ולא את החובות בגינם הוגשה הבקשה.
בית המשפט קבע כי מטרתה של תביעת חפצא הינה מעצר האוניה על מנת לפרוע באמצעותה, או באמצעות הכספים שיופקדו למען שחרורה, את חובו של הנתבע. על מנת שתעמוד לתובע תביעת חפצא, עליו להוכיח כי עומדת לו עילת תביעה נגד בעלי האוניה, צוותה או קברניטה. תביעה זו הינה שונה מתביעות אחרות, במיוחד בכך שעל מנת ליצור סמכות שיפוט של בית המשפט לימאות על הנתבע, אין צורך בהימצאותו פיסית בתחום השיפוט או בהיתר המצאה לחו"ל (כנדרש בתביעות בבתי משפט אחרים), אלא די בהימצאותו של נכס בתחום השיפוט. בעצם, כל עוד עילת התביעה הינה עילה מוכרת בחוקי הימאות, די בהימצאותה של האוניה בתחום השיפוט של בית המשפט הישראלי כדי להעניק לו סמכות שיפוט בתובענות הנוגעות לה.
בית המשפט קבע כי לכאורה, לפי הדין הישראלי (וכמקובל במרבית מדינות העולם), תביעות חוב בגין הספקת מוצרים ושירותים חיוניים מקימות
עילה לשעבוד ימי. בית המשפט פירט כי הטעם לדין זה הוא אופייה של האוניה, כלי שיט הנודד בין מדינות. לאור האמור, נזקקת האוניה לשירותים כדי שתוכל להפליג, ועל מנת לתמרץ ספקים לתת שירותים כאלה לאוניה, יש להבטיח את זכותם לקבלת תמורה. לשם כך נוצר השעבוד הימי, והוא מאפשר לנושי האוניה לעקוב אחריה באשר תלך.
על כן, קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי השעבוד הימי הוא כלי הניתן למי שסיפק את השירות בפועל בלבד. טענה כזו, לא רק שאינה מעוגנת בהוראות חוק האדמירליות או חוק הספנות, היא אף אינה נתמכת ברציונל שתואר לעיל.
גם את טענת הנתבעת כי יש להבחין בין זכויות נושים מול בעלי האוניה לבין זכויות נושים מול קברניטה, לא קיבל בית המשפט. בית המשפט הדגיש כי בין בעלי האוניה לקברניטה מתקיימים יחסי שולח-שלוח, ועל כן אם יש להכיר בזכות שעבוד ימי עבור הסכם עם השלוח (הקברניט), קל וחומר שיש להכיר בה עבור הסכם עם השולח (בעלי האוניה). בית המשפט קבע כי יכולים להיות מקרים בהם נושה יוותר מראש על זכותו לשעבוד ימי, אך טענה זו לא נטענה כאן.
לגבי טענת הנתבעת כי דין העניין הינו הדין התורכי, קבע בית המשפט כי בחינת דין העניין הינה שאלה סבוכה המצריכה בחינת מכלול הנסיבות של המקרה שלפניו, ועל כן אין מקום לדון בה בשלב מקדמי זה של הדיון. בית המשפט הסתפק בכך שהצדדים הראו כי קיימת מחלוקת בדין התורכי בשאלה האם קיימת לתובעת זכות שיעבוד, וראה בכך ראיה לכאורה לקיומה של הזכות.
בית המשפט נדרש גם לעניין דרישת הנתבעת כי תופקד ערובה לכיסוי נזקיה האפשריים מהשעבוד, והזכיר כי בית המשפט לימאות אינו כפוף לכללי הדין הרגילים הנוגעים לסעדים זמניים, ולמרות שהפסיקה קבעה כי הוא מוסמך להתנות מתן צו מעצר בהפקדת ערובה מטעם המבקש, ערובה כזו תידרש רק במקרים נדירים, כגון כאשר המסמכים עליהם מבוססת בקשת המעצר אינם אמינים מספיק. מצב משפטי זה גם עולה בקנה אחד עם הרציונל למתן צו המעצר, אשר תואר לעיל.
על כן, דחה בית המשפט את הבקשה לביטול צו המעצר. בשולי הדברים הציע בית המשפט לצדדים לפנות לבעל מקצוע מתאים לשם בירור החשבונות שביניהם והגעה להסכם בעניין.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד אילן אורלי, הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד ג'ון הריס ויואב הריס.
מחבר מאמר זה הינו שותף במשרד עו"ד איתן, מהולל ושדות ומחבר הספר "דיני מכס וסחר חוץ" אשר יצא לאור בוצאה של לשכת המסחר ת"א והמרכז.
התובעת הינה חברה זרה העוסקת, בין היתר, באספקת דלק וטובין לאוניות. לטענת התובעת, הנתבעת – אוניה בשם Tara Kaptanoglu קיבלה ממנה אספקת דלק אך לא שילמה תמורתה. על כן, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לימאות בחיפה, וזאת לאחר כניסת האוניה לנמל אשדוד. התביעה שהוגשה היא "תביעת חפצא" – המאפשרת הגשת תביעה כנגד חפץ, אף בהיעדרו של הנתבע, אשר התבססה על חוק האדמירלות משנת 1861. עוד טענה התובעת כי על פי חוק הספנות (כלי שיט) משנת 1961 היא זכאית להפעלת שעבוד ימי על האוניה, וביקשה מבית המשפט צו למעצר האוניה עד לפירעון החוב או הפקדת ערובה לתשלומו. בית המשפט נעתר לבקשת התובעת והוציא צו מעצר לאוניה כאמור.
האוניה הנתבעת התייצבה (באמצעות בעליה) בפני בית המשפט לימאות וביקשה את ביטול צו המעצר, על אף שלא הכחישה את קבלת אספקת הדלק מהתובעת ואת התחייבותה לשלם בעדה. טענות הנתבעת היו רבות: ראשית טענה כי החוב בגין חשבוניות הספק נשוא התביעה נפרע; שנית, טענה כי בינה לבין התובעת מתנהלת מערכת חשבונות הפועלת באופן של "עובר ושב", וכי חוק האדמירלות אינו חל על יתרת חוב כזו; שלישית, טענה הנתבעת כי מקום בו עילת התביעה היא הסכם שנוצר מול בעלי האוניה (ולא מול קברניטה) לא קמה זכות לשעבוד ימי; רביעית, נטען כי הדין החל על העניין נשוא התביעה הוא הדין התורכי, ולפיו לא מוקנית לתובעת עילת מעצר. חמישית, טענה הנתבעת כי מי שביצע את הספקת הדלק בפועל היה ספק מקומי, ורק לו עשויה לקום עילת מעצר שכן זו מוקנית רק למי שסיפק את הדלק בפועל. בנוסף לכל האמור לעיל טענה הנתבעת גם טענות טכניות שונות כגון פגמים בייפוי הכוח ובסמכות ייצוג התובעת. הנתבעת טענה כי מעצר האוניה עשוי לגרום לה נזקים כלכליים שונים ועל כן אם בית המשפט יותיר על כנו את צו המעצר יש לדרוש מהתובעת הפקדת ערובות לכיסוי נזקי הנתבעת.
התובעת אישרה כי אכן התקבלו אצלה תשלומים מהנתבעת, אך טענה כי הללו כיסו חובות ישנים של הנתבעת, ואילו החוב הנתבע הינו חוב שטרם נפרע.
פסק דינו של בית המשפט
בית המשפט דחה את הבקשה לביטול צו המעצר. כיוון שאף אחד מן הצדדים לא הביא ראיות לעניין הדין החל על החוזה, לצורך הדיון בבקשה לביטול צו המעצר דן השופט בעניין על פי הדין הישראלי. בית המשפט קבע כי אם רצו בעלי האוניה לשייך תשלום כלשהו לחוב מסוים, היה עליהם להודיע על כך לתובעת. משלא עשו זאת, אין בידם לטעון כי החוב בגינו תובעת התובעת הוא זה ששולם ולא אחר, וההנחה היא שהתשלומים כיסו חובות עבר, ולא את החובות בגינם הוגשה הבקשה.
בית המשפט קבע כי מטרתה של תביעת חפצא הינה מעצר האוניה על מנת לפרוע באמצעותה, או באמצעות הכספים שיופקדו למען שחרורה, את חובו של הנתבע. על מנת שתעמוד לתובע תביעת חפצא, עליו להוכיח כי עומדת לו עילת תביעה נגד בעלי האוניה, צוותה או קברניטה. תביעה זו הינה שונה מתביעות אחרות, במיוחד בכך שעל מנת ליצור סמכות שיפוט של בית המשפט לימאות על הנתבע, אין צורך בהימצאותו פיסית בתחום השיפוט או בהיתר המצאה לחו"ל (כנדרש בתביעות בבתי משפט אחרים), אלא די בהימצאותו של נכס בתחום השיפוט. בעצם, כל עוד עילת התביעה הינה עילה מוכרת בחוקי הימאות, די בהימצאותה של האוניה בתחום השיפוט של בית המשפט הישראלי כדי להעניק לו סמכות שיפוט בתובענות הנוגעות לה.
בית המשפט קבע כי לכאורה, לפי הדין הישראלי (וכמקובל במרבית מדינות העולם), תביעות חוב בגין הספקת מוצרים ושירותים חיוניים מקימות
עילה לשעבוד ימי. בית המשפט פירט כי הטעם לדין זה הוא אופייה של האוניה, כלי שיט הנודד בין מדינות. לאור האמור, נזקקת האוניה לשירותים כדי שתוכל להפליג, ועל מנת לתמרץ ספקים לתת שירותים כאלה לאוניה, יש להבטיח את זכותם לקבלת תמורה. לשם כך נוצר השעבוד הימי, והוא מאפשר לנושי האוניה לעקוב אחריה באשר תלך.
על כן, קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי השעבוד הימי הוא כלי הניתן למי שסיפק את השירות בפועל בלבד. טענה כזו, לא רק שאינה מעוגנת בהוראות חוק האדמירליות או חוק הספנות, היא אף אינה נתמכת ברציונל שתואר לעיל.
גם את טענת הנתבעת כי יש להבחין בין זכויות נושים מול בעלי האוניה לבין זכויות נושים מול קברניטה, לא קיבל בית המשפט. בית המשפט הדגיש כי בין בעלי האוניה לקברניטה מתקיימים יחסי שולח-שלוח, ועל כן אם יש להכיר בזכות שעבוד ימי עבור הסכם עם השלוח (הקברניט), קל וחומר שיש להכיר בה עבור הסכם עם השולח (בעלי האוניה). בית המשפט קבע כי יכולים להיות מקרים בהם נושה יוותר מראש על זכותו לשעבוד ימי, אך טענה זו לא נטענה כאן.
לגבי טענת הנתבעת כי דין העניין הינו הדין התורכי, קבע בית המשפט כי בחינת דין העניין הינה שאלה סבוכה המצריכה בחינת מכלול הנסיבות של המקרה שלפניו, ועל כן אין מקום לדון בה בשלב מקדמי זה של הדיון. בית המשפט הסתפק בכך שהצדדים הראו כי קיימת מחלוקת בדין התורכי בשאלה האם קיימת לתובעת זכות שיעבוד, וראה בכך ראיה לכאורה לקיומה של הזכות.
בית המשפט נדרש גם לעניין דרישת הנתבעת כי תופקד ערובה לכיסוי נזקיה האפשריים מהשעבוד, והזכיר כי בית המשפט לימאות אינו כפוף לכללי הדין הרגילים הנוגעים לסעדים זמניים, ולמרות שהפסיקה קבעה כי הוא מוסמך להתנות מתן צו מעצר בהפקדת ערובה מטעם המבקש, ערובה כזו תידרש רק במקרים נדירים, כגון כאשר המסמכים עליהם מבוססת בקשת המעצר אינם אמינים מספיק. מצב משפטי זה גם עולה בקנה אחד עם הרציונל למתן צו המעצר, אשר תואר לעיל.
על כן, דחה בית המשפט את הבקשה לביטול צו המעצר. בשולי הדברים הציע בית המשפט לצדדים לפנות לבעל מקצוע מתאים לשם בירור החשבונות שביניהם והגעה להסכם בעניין.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד אילן אורלי, הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד ג'ון הריס ויואב הריס.
מחבר מאמר זה הינו שותף במשרד עו"ד איתן, מהולל ושדות ומחבר הספר "דיני מכס וסחר חוץ" אשר יצא לאור בוצאה של לשכת המסחר ת"א והמרכז.
מאמרים נוספים בתחום:
